<h1>העיטור מאמר רביעי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ורבנו אפרים אייתי ראיה דבשלו הן שמין מההוא דגרסינן באיזהו נשך (ס"ו.) בההוא דאמר ליה אי טרפי לה מינאי מגבית לי מעדי עדית דאית לך וכו' עד כי אמר ליה מעדית הוה קיימא עדי עדית השתא דאזלא קיימא לה עדית במקום עדי עדית. וחזינא ליה פירושא דלא סלקא כלל ואפיש בה טובא ואקשי כמה קושיי ופריק כמה פירוקי ואסיק הלכתא כרב ששת דרב ששת הוא דסבירא ליה בשלו הן שמין ורב נחמן אמר בשל עולם הן שמין. ולא בריר לן. וההיא מוכחא דאייתי מאיזהו נשך לאו סייעתא היא דההוא ודאי לכולי עלמא בשלו הן שמין דהא אתני ליה עדית דאית לי מגבינא לך ולהכי פריש לה.
גרסינן בפרקא קמא דבבא קמא אין לו אלא עידית כולן גובין מן עידית בינונית כולן גובין מן הבינונית זיבורית כולן גובין מן הזיבורית עידית ובינונית נזקין בעידית וכתובת אשה ובעל חוב מן הבינונית בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ותניא אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי ואמר רבינא בדעולא קא מפלגי. ופירש רבנו אלפס ורבינו שלמה מאן דאמר בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית לית ליה דעולא. מאן דאמר נזקין ובעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ופירש ר"ש אף על גב דאית ליה עידית ובינונית וזבורית. ומסתברא מאן דאמר בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית אית ליה דעולא דאמר דבר תורה בזיבורית והיכא דלית ליה אלא בינונית וזיבורית ליכא נעילת דלת ומוקמינן ליה אדאורייתא וגבי מזיבורית. ומאן דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא וקיימא לן כעולא.
והכא לא אפשיט אי בשלו הן שמין או בשל עולם ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפרק בתרא דכתובות (ק"י.) וקיימא לן בשלו הן שמין דאיתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ואסיקנא דכולי עלמא אי כהדדי נינהו אפוכי מטרתא למה לי זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. והוא הדין נמי היכא דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין דינא הוא דלא ליפסיד בעל בינונית ולא אמרינן דאתי בעל זיבורית ברישא ומפסדת ליה אלא אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית מיניה. והשתא דאית ליה בינונית וזיבורית נעשה בינונית שלו עידית וזיבורית בינונית ויחזיר לו זיבורית והלכך לכולי עלמא אפוכי מטרתא היא. כי פליגי דאית ליה לחד עדית ובינונית ולחד זיבורית דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ואי אתי בעל זיבורית ברישא וגבי בינונית מחבריה נעשה בינונית עידית וזיבורית בינונית ומגבה ליה זיבורית. ואי אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית הכי נמי מפסיד דהדר מגבי ליה בינונית דהא אית ליה עדית ובינונית וזיבורית. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין ועבדי בי דינא כי היכי דלא לפסיד בעל בינונית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומהדר ליה. וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ופלוגתא דאדמון ורבנן תרגומא רב נחמן אליבא דרב ששת כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שנים ואפילו ביימא דמישלם חמש וקיימא לן כרבנן דאמרי עביד אינש דיזיף ליומיה.
ובתשובה לרבינו משה בר חנוך גאון זצ"ל יתומין שבאו לפרוע כתובה ואין להן אלא עדית אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע שכך מצינו בתוספתא (כתובות פי"ב ה"ג) אין לו אלא עדית כולן גובין מן העדית. ואפילו יש להן במקומן עדית וזיבורית במקום אחר אין יכולין ליגבום לזיבורית של מקום אחר אלא מגבין לה מעדית של מקומן. והכי שדר רב נטרונאי כדאשכחן בתשובה שלא מצינו תובע ונתבע במקום אחד ושדותיהן עמהן שהולכין במקום אחר לגבות. וכן מצינו בעל חוב שבא לגבות עדית במקום קרוב ובינונית במקום רחוק גובה עדית במקום קרוב וכן הלכתא. ובתשובה לרבינו אלפס זיבורית דקאמרינן שדה שעושה פירות ולא ארץ גזירה שאינה עושה פירות.
<h2>דף ח.</h2>
תנו רבנן מכרן לאחד או לשלושה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזה אחר זה כולן גובין מן האחרון. ואסיקנא ואפילו מכרן לאחד בזה אחר זה וכגון שלקח עדית באחרונה. והיינו טעמא דלא אתו כולהו גבו מעדית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי. ומסתברא דוקא בדיתמי דלאו בני פרעון נינהו כדגרסינן (ח':) אלא הכא בדיתמי עסקינן. אבל אבוהון איכא מאן דאמר נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא ליה שטרא למריה ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. אבל נזקין ובעל חוב בזיבורית ליכא למימר אי לא מהדרנא שטרא למריה מדלא קא פריך בגמרא אי הכי נזיקין ובעל חוב נמי שמע מינה דליכא למימר אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריה אלא היכא דקא מפסיד ליה. ולא נהירא לן וכי פריך מנזקין הוא הדין לבעל חוב דאי לא תימא הכי כתובת אשה לגבי עדית ובינונית הא ליכא למימר אי שתקיתו. הלכך כולהו גבו זיבורית אפילו היכא דלקח עדית באחרונה משום דאמר ליה אי שתקיתו וכו'. ואפילו למאן דאמר שטר חוב היוצא על היתומים שכתוב בו שבח גובה מן העדית הכא שאני דהא מצי מדחי ליה משום האי טעמא דאי שתקיתו. ורבינו חננאל ז"ל אמר ש"מ דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקיתו לאו למימרא דאי איתיה למוכר וקא מדחי להו לוקח באי שתקיתו דמסלקינן להו לנזקין מעדית ולבעל חוב מבינונית בהאי דחייתא קלישתא אלא דחויי קא מדחינן מלמהוי טעמא דתנא הכי. ולא בריר לן וודאי בדיתמי דוקא דאם איתא הוה ליה למימר אלא הכא היינו טעמא משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי. וטעמא דאי שתקיתו טעמא רבה הוא כדאמרינן בפלוגתא דאדמון ורבנן במי שאבדה לו דרך שדהו כדאיתא התם בסוף כתובות (ק"ט:) דרבנן סברי אי ציתת ציתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. ושמעתי שהגיה הרב אלפס בהלכותיו אלמא כרב נחמן סבירא לן וכאביי הלכך מיתמי או מלקוחות אפילו נזקין בזיבורית. פשיטא מכר לוקח בינונית ושייר עדית לפניו אזלו כולהו וגבו מעידית דהא אחרונה היא מכר עדית ושייר בינונית וזיבורית לפניו סבר אביי למימר אתו כולהו וגבו מעידית אמר ליה רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכן הלכתא.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ואזל שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב [דראובן] וטרפה רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עדית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. ופרשי רבוותא דוקא שמכרן ראובן לשמעון בבת אחת דאי בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה לא מצי בעל חוב למיגבא מבינונית דלוי דזיבורית דגבי שמעון משתעבד ליה דבעידנא דזבן שמעון בינונית זיבורית הות בת חורין ומה מכר לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו וכיון דשמעון אית ליה רשותא לאגבויי זיבורית לוי מדחי ליה גבי זיבורית דשמעון וכן הלכתא.
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מניה ואזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מניה עלאי דידי הדר. ואפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה לשמעון תרעומת עילואי. איכא דמפרשי לה בשבח דקיימא לן דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל לה כולה ויהיב ליה ללוקח דמי שבחא וכדאמרינן (ב"ק צ"ה:) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואי אזיל ראובן ואמר ליה אנא פרענא לך חובך מהאי ארעא ולא תשקול שבחא דינא הוא דלימא הכי ולא מצי למימר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את. ואיכא מאן דאמר משום דקיימא לן דלוקח לא מצי לסלוקי ליה בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואי אמר ליה ראובן אנא שקילנא זוזי מלוקח ויהיבנא לך בחובך לא יכיל בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואית נוסחא דגרסינן ואתי בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מניה דינא הוא עליה דשמעון לאשתעויי דינא בהדיה כלומר לסלוקיה בכל טענה דמצי לסלוקיה כגון בזוזי אי נמי כי ההיא דתרי קטיני (כתובות צ"א:) ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ונסחא דוקא היא. ובנוסחא עתיקא דילן ואזיל שמעון וקא משתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את.
ואמר אביי (כתובות צ"ג.) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי. איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך. לרבינו אלפס ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי למימר ליה אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך. פירש גאון אף על גב דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בלא חזקה הכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא קא מפסיד להו לזוזי דיהב אי לא מצי הדר ביה אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה. וכן פירש רבינו האי ורבינו אפרים שקנאה בכסף או בשטר או בחליפין או בחזקה שגדר ופרץ ומצי למימר ליה טרפא קבילית עלאי עסיקין לא קבילית עלאי הלכך עד שלא החזיק בה מצי מהדר. ומסתברא דאף על גב דחזקה דעלמא אם הלך בשדה לארכה ולרחבה לא קנה אליבא דרבנן היכא דאיכא כסף בהדיה קנה והיינו דייש אמצרי דהלך לארכה ולרחבה. ורבוותא פרשי אם אחר שיצאו עליה עסיקין לא החזיק לא ניחא ליה ומקח טעות הוא וחוזר. ומסתברא אפילו שהא כדי שיעמוד עליהן אם יש שם ממש אם לא ולא שייך הכא כדי שיראה לתגר או לקרובו כלל אבל החזיק אחר כך וצרפה עם שדותיו גלי אדעתיה דניחא ליה ואם יצאו עליה עסיקין אחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. וקי"ל כאביי דאמר אפילו באחריות אינו חוזר. והא דקימא לן דהלכתא כרב זביד דאמר (ב"ב מ"ד:) המוכר שדה חבירו שלא באחריות ואפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו כגון דאמר ליה בפירוש על מנת שאין לך עלי אחריות, אי נמי בתר דאחזיק הוא. ודוקא שלא באחריות סתם דלא פירש מצי למימר ליה טרפא דבעל חוב קבילית אבל אמר ליה מטרפא וכל ערעור תנאי ממון הוא וקיים.
<h2>דף יא:</h2>
וגרסינן התם (ב"ב מ"ד:) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. ומסתברא דאפילו ידע לוקח דאפותיקי הוא לא גבי בעל חוב מניה דלוקח דכיון דלית ליה קלא לא סמכא דעתיה עליה.
<h2>דף לד.</h2>
בפרק מי שהיה נשוי ד' נשים (צ"ג:) הראשונה קודמת לשניה והשניה לשלישית ושלישית לרביעית הראשונה נשבעת לשניה וכו' אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה לא אף היא לא תפרע אלא בשבועה ואסקה רב נחמן (שם צ"ד.) דכולי עלמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה והכא בחישינן שמא תכסיף קא מיפלגי. ופירש רב אלפס תנא קמא סבר חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר לשמא תכסיף לא חיישינן. ולא נהירא לן. ופסק כרב נחמן דאמר מה שגבה לא גבה. והא דגרסינן בערכין (ז':) מה שגבה גבה איתמר משמיה דגאון דוקא הקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא. ואיכא מאן דמוקים לה במטלטלין דדוקא במקרקעי אבל מטלטלין מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימה דלית להו קלא כדאמר רבא (ב"ק י"א:) עשה עבדו אפותקי לאחר ומכרו בעל חוב גובה ממנו שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. ואשכחן לרב צמח ולרב נחשון ורבוותא קמאי דפסקי מה שגבה גבה כדאשכחן בערכין (ז':) ובריש פירקין (צ"ו.) נמי אמרינן באיכא דאמרי לא דכולי עלמא מה שגבה גבה. ואיכא דמקשו מהא דתנן (כתובות צ"ה.) השניה מוציאה מיד הלקוחות והראשונה מיד השניה דמשמע דבעל חוב שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ורבינו חננאל אייתי מינה סייעתא דשמע מינה מה שגבה לא גבה. ואיתשיל גבי רב צמח גאון האי קושיא ולא אתברר ליה. ומסתברא דאי קושיא לא הוה תלמודא שתיק מינה דהוה ליה לאקשויי שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אלא שמע מינה דהתם ליכא קדימה דגוביינא דכי מפקא שניה מלקוחות אכתי לא נחתא ביה ולא תפסה ביה מידי וקרקע בחזקת מריה קאי ואכתי שעבודא דתרווייהו עליה רמיא וכי מפקי כתובתייהו בבי דינא קמייתא זכיא ולא שייך גוביינא בקרקע אלא היכא דתפיס בידיה פירות המחוברין בקרקע אי נמי זוזי דזביני. אי נמי גובינא דבי דינא הא לאו הכי לאו תפיסה היא. ובמטלטלין דכולי עלמא מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימה וכי פליגי בקרקע פליגי וכדפרישית. והא דגרסינן (ב"ב קע"ה:) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין דאייתי מינה רבינו האי ראיה דמה שגבה לא גבה לא דמי ללוקח דלוקח תחת הבעלים הוא ואחריות בעל חוב מוקדם קבלו עלייהו ואיהו נמי אדעתא דהכי נחות. תדע דאם איתא דפשטינן מינה הכי אם כן למאן דאמר מה שגבה גבה מתניתין דקתני שטר שיש בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדין היכי מתרץ לה. אלא לאו ש"מ דלא דמיא כלל. והלכתא כאיכא דאמרי דריש גמרא דפרק מי שהיה נשוי (צ"ב:) ומה שגבה גבה כפסקא דקמאי. ובפרק המניח את הכד (ל"ג:) גרסינן קדמו בעלי חובות וגבוהו זכו שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ודחינן לא לעולם מה שגבה גבה. והתם כמקרקעי דמי כדגרסינן התם כיון דנגח קלא אית ליה ותורא נגחנא קרו ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי. והא דרב נחמן דחיאתא היא.
